סין | דעה

ההישענות על השקעות סיניות: הנזק רב על התועלת

מן הראוי כי אותם אלה שסוברים שהגדלת הסחר וההשקעות של סין בישראל תניב לנו יתרונות חוץ, ישקלו זאת היטב מחדש • אם סין צריכה לבחור בין השקעותיה בישראל לבין גישה לנפט ולנמלים ערבים, הבחירה ברורה

נמל גואנגג'ואו בסין / צילום: Shutterstock, GuoZhongHua
נמל גואנגג'ואו בסין / צילום: Shutterstock, GuoZhongHua

סין ואיחוד האמירויות הערביות שוב בכותרות: החברה הסינית, Shanghai International Port Group ( SIPG) הודיעה לאחרונה על השלמת שיפוץ נמל חיפה, וחברת מובדאלה פטרוליום מאבו דאבי שרכשה מדלק קידוחים את חלקה במאגר הגז (22%) הטבעי של תמר מול חופי ישראל. המשותף לשתי עסקאות הענק - שתי החברות הינן בבעלות ממשלתית.

בשנת 2014 רכשה חברת Bright Food Group, בבעלות ממשלת סין, את השליטה בתאגיד תנובה. כמו כן, בשנת 2014 החל משרד התחבורה לרכוש אוטובוסים מחברות מסין, כולל חברת BYD, גם היא בבעלות ממשלתית. ובשנת 2014 החברה הסינית Harbour Engineering Company, אף היא בבעלות המעצמה הדיקטטורית, עלתה על המכרז לבנייה ותפעול הנמל הדרומי באשדוד. בשנת 2015 זכתה SIPG הממשלתית במכרז להקמת והפעלת נמל המפרץ בחיפה, עם חוזה ל-25 שנים, ובאותה שנה גם חברת The China Railway Tunnel Group שכמובן גם היא בבעלות השלטון זכתה במכרז לסייע בבניית הרכבת הקלה בתל אביב, וכך זה ממשיך.

אחת הסיבות, לכאורה, שממשלות נתניהו בשנים האחרונות עודדו השקעות של ממשלת סין הייתה כתוכנית ב', במידה והאנטישמיות הגואה במערב תימשך ותשפיע על יחסי ארה"ב והאיחוד האירופי עם ישראל. הרציונל מאחורי זה הוא ההערכה הנכונה שכמדינה וכלכלה קטנה, ישראל זקוקה לשותפות אסטרטגית עם כוח צבאי וכלכלי גדול כדי להתגבר על ברית ערבית הנחושה להסיר אותנו ממפת העולם. המזרח האסייתי נראה כבעל ברית טבעי מכיוון שאין לו היסטוריה אנטישמית. במקרה של עידוד איחוד האמירויות להשקיע במשאבי טבע ישראליים, נראה שהרציונל הוא לבסס את הסכמי אברהם שנחתמו בתקופת ממשלת נתניהו.

בשנת 2013 השיק הנשיא הסיני שי ג'ינפינג את יוזמת החגורה והכביש (B elt and R oad I nitiative) של סין. היוזמה היא תוכנית פרויקטים להשקעה ופיתוח שנועדו להשתרע מאסיה ועד אירופה, כולל המזרח התיכון ואפריקה. ברשימת הפרויקטים נכללת הקטגוריה הכללית של פיתוח נמלים לאורך האוקיינוס ​​ההודי, מדרום מזרח אסיה עד למזרח אפריקה וחלקים מאירופה. סין נקטה בשתי אסטרטגיות ב-BRI עבור מכרזי תשתיות: הצעות מחיר בעלויות שנמוכות משמעותית מעלותן הריאלית, והצעת מימון במדינות בהן השלטון המקומי לא יכול לגייס אלטרנטיבה מימונית אחרת.

עד כה, כ-60 מדינות גילו עניין בפרויקטים של BRI (שני שלישים מאוכלוסיית העולם) בעלות ותחזוקה שוטפת בהיקף עסקאות של 200 מיליארד דולר. תאגיד ההשקעות מורגן סטנלי העריך כי סך ההשקעות צפוי להגיע ל-1.2 טריליון דולר עד שנת 2027, כאשר המרכז לפיתוח גלובלי צופה מספרים גבוהים בהרבה ומעריך כי סך ההשקעות עבור BRI יגיע ל -8 טריליון דולר.

לנכונות הסינית לממן פרויקטים למדינות עניות יש תנאים. פרויקטים במימון סיני חייבים להתבצע על ידי חברות סיניות בבעלות המדינה. מכיוון שמדינות המקבלות מימון כזה חייבות להשתמש בחברות סיניות, המחירים מנופחים על ידי הקבלנים. המרכז לפיתוח גלובלי העריך כי 23 מדינות מתפתחות המקבלות מימון סיני לא יצליחו להחזיר את החוב ובכך למצוא את עצמן כפופות להשפעה סינית מוגברת.

כמה ממבקרי תוכנית BRI העלו את השאלה האם זו אינה ממטרותיה האמיתיות של ה-BRI: הגדלת אחיזתה של סין במדינות מתפתחות העשירות במשאבי טבע או נמלי ים במיקום אסטרטגי? אם נשווה זאת לתוכנית מרשל של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, מה שנראה הוא שסין משתמשת בכוחותיה הכלכליים כדי להרחיב את עוצמותיה הפוליטיות והדיפלומטיות.

אם יש כאלה שחושבים שהגדלת הסחר וההשקעות של סין בישראל יניבו לנו יתרונות חוץ, עליהם לשקול זאת מחדש; במהלך העימות האחרון עם עזה, סין תמכה בהחלטה של מועצת זכויות האדם של האו"ם לחקור "הפרות" ישראליות בשטחים הפלסטינים הכבושים. סין הזמינה שלוש מפגשי חירום בטווח של 7 ימים; גינתה את התמיכה האמריקאית בהגנת ישראל נגד מתקפות הטילים של חמאס; בעיתונות הסינית נקטו במתקפות אנטישמיות נגד ישראל. אם סין צריכה לבחור בין השקעותיה בישראל לבין גישה לנפט ולנמלים ערבים, הבחירה ברורה.

סין היא בחירה גרועה ביותר עבור ישראל כמעצמת-על שתעניק חסות ביום סגריר. היתרון של ארה"ב כנותנת חסות הוא הסכיזופרניה הפוליטית שלה. האינסטינקט הטבעי שלה הוא להיות מבודדת, כפי שהייתה במשך דורות לפני מלחמת העולם הראשונה (גם הימין וגם השמאל הפוליטי). היא נוטה לגיוון ולשותפות במקום לשלוט (השמאל), והיא רואה את עצמה מיועדת להנהיג את העולם (הימין). שלושת הרגשות הללו הופכים אותה לשותפה אידיאלית שעובדת איתנו, ואף מגינה עלינו כחברת המחנה הפוליטי שלה. לסינים אין מאבק רגשי: ההנהגה הסינית היא כולה גברית אלפא ובעלת אובססיה לשליטה, הן פנימית והן חיצונית. היא לא משתפת פעולה עם מדינות קטנות יותר, אלא הופכת אותן למדינות ואסאליות.

באופן דומה, בסבב הלחימה הבא בין ישראל לפלסטינים, איחוד האמירויות ייכנס ללחץ מצד מדינות ערב לתמוך בפלסטינים ולהשתמש בנכסיו לטובתם. מכיוון ש- מובאדאלה היא חברה בבעלות המדינה, החברה תקבל את החלטות הממשלה שלה.

הבעיה הנובעת מכך היא שממשלת ישראל מאפשרת ממעצמת העל החזקה בגוש המזרחי שקוראת תיגר אמיתי על העליונות האסטרטגית האמריקאית להכניס רגל משמעותית בכלכלה הישראלית- בין אם על ידי רכישת שליטה בחברה ישראלית גדולה, השתתפות במכרזים של ממשלת ישראל או רכישה של משאבים טבעיים. מה שברור מ- BRI הוא שההבדל בין החברות הממשלתיות הללו לבין האינטרסים של מדיניות החוץ של ממשלותיהן הוא צר מאוד, וספק רב אם לטובתנו.

אם ישראל צריכה סיבה אובייקטיבית להגביל חברות ממשלתיות מהשקעה בישראל, היא יכולה לאמץ את מדיניות ארגון הסחר העולמי בנושא dumping כדי לאסור הצעות מחיר מתחת לעלות במכרזים. איסור כזה ימנע מממשלה או חברה זרה לסבסד הצעות במאמץ הן לערער חברות מקומיות והן להבטיח אחיזה בתשתיות מקומיות.

בנוסף, ייתכן שממשלת ישראל תרצה לשקול חקיקה שפשוט תמנע מחברות בבעלות ממשלתית לרכוש אינטרסים בחברות ישראליות הנסחרות או להשתתף במכרז ממשלתי או לרכוש משאבי טבע ישראליים. אם היא צריכה תקדימים או דוגמאות כדי למנוע השקעות ממשלתיות זרות, היא לא צריכה לחפש רחוק יותר מסין. השקעות זרות בנדל"ן, חברות ותשתיות סיניות הינן בפיקוח הדוק ובדרך כלל אסורות רכישתם על ידי זרים. עלינו לאמץ את הדוגמה שלה.

הכותב הוא מרצה לכלכלה ומנהל עסקים במרכז האקדמי לב וטורו קולג' ישראל